חוק העונשין במדינת ישראל מגדיר מהי עבירה פלילית, איזה יסודות יש לבצע על מנת להיכנס למגדר העבירה הפלילית ובאיזה נסיבות מבצע עבירה יקבל פטור מאחריות פלילית. אלמנט זה נקרא הסייגים לפליליות המעשה שבחוק העונשין.סייג לפליליות המעשה אינו קובע הגנה המעניקה פטור מאחריות למעשה העבירה אלא הוא נוטל מהמעשה מלכתחילה את אופיו הפלילי , באופן שאין בעשייתו משום ביצועה של עבירה פלילית[1].
על התביעה נטל ההוכחה כי נאשם עבר עבירה ולא עורר שום ספק סביר במהלך המשפט היכול לסתור את דבר קיום העבירה ,וזאת על כפי הקבוע בסעיף 34כב(א) לחוק העונשין. נטל ההוכחה היחיד הנדרש מהתביעה לפי סעיף 34כה לחוק העונשין קובע כי: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית",
כלומר במקרה שהנאשם מעלה טענה כלשהי סייג לאחריות הפלילית אז תהיה על התביעה אחריות נוספת על מנת לסתור את דבר קיום הסייג ברמה של מאזן הסתברות של 50/50 ,וכל נאשם המעלה טענת סייג כלשהי לצורך הגנתו ישא הסייג צורך לסתורו ע"י התביעה במידה של הטיית מאזן ההסתברויות (כמו במשפט האזרחי 50/50).
כאשר המאזן הוא לטובת הנאשם הדבר מספיק על מנת לפטרו מאחריות פלילית. כאשר הקמת ספק סביר בקיום הסייג ע"י התביעה אינה מספיקה להפרכת החזקה של אי נשיאה באחריות הפלילית, וזאת כפי הנדרש בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין שאומר כי במידה "והתעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".
חזקה זו היא חזקה שבחוק להבדיל מחזקה שבעובדה.
דרישה של מאזן הסתברות מקלה עם הנאשם מכיוון שישנו קושי רב יותר לאזן את המאזניים מאשר לעורר ספק סביר, וקושי זה מוטל על התביעה ולא על הנאשם. דבר זה בא להמחיש את מהות הדין הפלילי שעוסק בגורלות אדם ומעדיף להטיב עם הנאשם מאשר להרעות עימו לעניין נטל ההוכחה במשפט הפלילי.
למעשה כאשר נאשם מעלה טענה של סייג הוא זה הבא להוכיח דבר ועל התביעה כביכול "להתגונן" כנגד הסייג על מנת להוכיח אשמתו. הסייגים שבחוק העונשין חלים על כלל עבירות העונשין שבכלל החוקים במדינת ישראל ולא רק על עבירות שבחוק העונשין.
להלן מספר סייגים שבחוק העונשין:
א. כורח - סעיף 34יב , חוק העונשין.
ב. הגנה עצמית - סעיף 34י , חוק העונשין.
ג. צורך - סעיף 34יא , חוק העונשין.
כורח - סעיף 34יב לחוק העונשין התשל"ז - 1977
הסייג כורח שולל את פליליות מעשה העבירה שנעשה תחת איום של פגיעה חמורה בחייו , בחירותו, בגופו או ברכושו של עושה המעשה או של זולתו[2]. וזאת משום שמעשה העבירה נכפה על העושה באיום שהעמידו בסכנה שהדין אינו מחייב אותו לשאת בתוצאות מימושו. סעיף 34יב אינו דורש איום מידי אלא מדבר על סכנה מוחשית של פגיעה. סעיף 34יד לחוק העונשין- כניסה למצב בהתנהגות פסולה, קובע שהסייג כורח לא יחול בסיטואציה שאדם נכנס אליה בהתנהגותו הפסולה,אך במצב שהמעשה נעשה לצורך הצלת אינטרס הזולת תעמוד הגנת הכורח לטובת נאשם.
על פי סעיף 34טז לחוק העונשין- חריגה מן הסביר ,ישנה דרישה כי המעשה יהיה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה על מנת שהסייג כורח יעמוד לאדם.
לשון הסעיף 34יא ,כורח, לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך.
הסייג כורח קובע תנאים השוללים את פליליות המעשה כל עוד 4 תנאים מתמלאים[3]:
מעשה העבירה הינו מעשה שהעושה נצטווה לעשותו.
המעשה שנעשה היה תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה.
אחד מהערכים הנ"ל עלולים להיפגע : בחייו , בגופו ,או ברכושו של עושה המעשה או הזולת.
עושה המעשה היה אנוס לעשות את הפעולה שעשה כתוצאה מאיום.
הגנה עצמית - סעיף 34י לחוק העונשין התשל"ז - 1977
מהותו של הסייג הגנה עצמית הוא בשלילת פליליותו של מעשה שנעשה כלפי תוקף במטרה להדוף תקיפה שלא כדין. וזאת בכפוף לקריטריונים שנקבעו בסייג הגנה עצמית שיפורטו להלן.
הגנה עצמית מצדיקה פגיעה בתוקף להסרת הסיכון שבתקיפתו ( self help ) . הסייג הגנה עצמית יעמוד לנאשם במידה ויוכיח כי לא פעל בצורה פסולה שהביאה אדם לתקוף אותו , וזאת בכפוף לדרישת הסבירות הקבועה בסעיף 34טז לחוק העונשין .
לשון הסעיף 34י, הגנה עצמית, לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
סעיף 34י לחוק העונשין , הגנה עצמית , מדבר על אי נשיאה באחריות הפלילית למעשה , בכפוף לארבעה תנאים:
המעשה שעשה היה דרוש באופן מידי.
בכדי להדוף תקיפה שלא כדין.
שנשקפה ממנה סכנה מוחשית.
של פגיעה בחייו , בחירותו , בגופו או ברכושו , שלו או של זולתו.
צורך - סעיף 34יא לחוק העונשין התשל"ז - 1977
הסייג "צורך" שולל את פליליותו של מעשה, שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו של עושה המעשה או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון. וזאת כאשר לא הייתה לעושה המעשה דרך אחרת להשגת התכלית האמורה.
הסייג צורך כפוף לחריגים הקבועים בסעיף 34יד כניסה למצב בהתנהגות פסולה
ובסעיף 34טז, חריגה מן הסבירות (שיוסברו בהמשך).
לשון הסעיף 34יא , צורך, לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.
אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה עבירה , במקום שהתמלאו חמישה תנאים אלה:
המעשה שעשה היה דרוש באופן מידי.
להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו.
מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה.
הנובעת ממצב דברים נתון.
ולא הייתה דרך אחרת אלא לעשותו.
כניסה למצב בהתנהגות פסולה- סעיף 34יד
לשון הסעיף 34יד , כניסה למצב בהתנהגות אסורה:
(א) הוראות סעיפים 34ז, 34יא ו-34יב לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב; ובלבד שענינו של המעשה שנעשה במצבים האמורים בסעיף 34יא או בסעיף 34יב, לא היה הצלת אינטרס הזולת.
(ב) במקרה כאמור בסעיף קטן (א), רואים את האדם כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה; נכנס אדם למצב כדי לעבור את העבירה, והיא מותנית גם בתוצאה, רואים אותו במי שעבר את העבירה בכוונה.
סעיף 34יד (א)- הסעיף קובע את הכלל לפיו מי שמכניס עצמו, במודע ובהתנהגות פסולה, למצב של מצוקה, המכשיר, כשלעצמו, נקיטה בצעדי היחלצות והצלה, גם אם יש בהם משום עבירה , לא ייהנה מאותה "הכשרה" ויישא באחריות הפלילית לצעדי ההיחלצות.
סעיף 34יד (ב)- במקום שבו חלה נקבע כי אדם נכנס במודעות ובהתנהגות פסולה למצב כלשהו ,
משמעו של דבר שמעשה ההצלה של הנאשם נושא באחריות פלילית לעבירה , ורואים אותו כמי שעשה את מעשה העבירה במחשבה פלילית.
חריגה מן הסביר- סעיף 34 טז
לשון הסעיף 34 טז , חריגה מן הסביר:
הוראות סעיפים 34י,34יא ו-34יב לא יחולו באשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה.
דרישת הסבירות מעוגנת בסעיף 34טז המ;דבר על חריגה מן הסביר ומתייחסת הן להגנה עצמית והן לכורח וצורך. אמנם, המחוקק מכיר בכך כי ייתכנו מצבים בהם ביצוע עבירה יהיה הכרחי כדי להגן על אינטרס חברתי הראוי להגנה. אך איזון ראוי מצריך קביעתה של מידת פגיעה מותרת, שמעבר לה לא תחול ההגנה. לא ייתכן כי כל אימת שאדם נקלע למצב בו הוא יכול למנוע פגיעה בגופו, בחירותו, ברכושו, שלו או של אחרים רק על ידי ביצוע עבירה, יותר הרסן החוקי מעליו והוא יהיה זכאי לבצע כל עבירה. יהיה הנזק הגלום בביצועה אשר יהיה. לכן קובע החוק כי חייב להתקיים יחס של סבירות בין הרעה שגרם אותו אדם ע"י ביצוע העבירה ובין הרע שנמנע ע"י ביצוע המעשה.
רק בהתקיים יחס של סבירות כאמור, ראוי ליתן הגנה בפני אחריות פלילית[4].
--------------------------------------------------------------------------------
[1]יעקב קדמי , על הדין בפלילים - חוק העונשין , חלק א\' הדין בראי הפסיקה , תשס"ו 2006
[2] ע"פ 7085/93 נפז בן כאמל נג\'אר ואח\' נגד מדינת ישראל
[3] יעקב קדמי , על הדין בפלילים - חוק העונשין , חלק א\' הדין בראי הפסיקה , תשס"ו 2006
[4] יעקב קדמי , על הדין בפלילים - חוק העונשין , חלק א\' הדין בראי הפסיקה , תשס"ו 2006
פרסום
מועדפים
הפוך לדף הבית
הדפסה
