דוד לוי (מסילתי) נגד מדינת ישראל | ערר

בבית המשפט העליון

מ"ח  8390/08

 

בפני:  
כבוד השופטת מ' נאור
 

 

המבקש:
דוד לוי (מסילתי)
 

נ ג ד
                                                                                         

המשיבה:
מדינת ישראל
 

בקשה למשפט חוזר
 

                                          

המבקש:  בעצמו

בשם המשיבה:  עו"ד ברוט בת-עמי

 

החלטה
 

 

לפניי בקשה למשפט חוזר. המבקש הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי (ב-ת"פ 8255/05) בגין עבירת שוד ובגין עבירת הצתה ונגזרו עליו 26 חודשי מאסר בפועל ועוד 14 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט העליון (ע"פ 8293/06) דחה את ערעורו של המבקש לעניין עבירת השוד וקיבל מחמת הספק את ערעורו לעניין עבירת ההצתה. בהתאם, עונש המאסר שנגזר על המבקש בפועל קוצר והותר על כנו עונש המאסר על תנאי (אשר הופעל לאחר מכן בגין עבירה שביצע המבקש ואשר נופלת בגדרי תקופת התנאי). אעמוד על השתלשלות האירועים. 

 

כתב האישום

 

1.        נגד המבקש הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. על-פי האישום הראשון, ביום 11.8.2005, בסביבות השעה 16:00, דחף המבקש את המתלוננת, משך מידה את תיקה ונטל סכום של מאה שקלים. לאחר שהמתלוננת דרשה כי ישיב לה את כספה, סטר לה המבקש וקירב לעינה סיגריה שאחז בידו. על-פי האישום השני, ביום 12.8.2005, בשעה 4:00 לפנות בוקר לערך, הגיע המבקש לדירת המתלוננת, הניח ניירות בפתח דלתה והציתם באמצעות נפט. המתלוננת אשר שמעה רחשים מחוץ לדלת ביתה, זיהתה את המבקש דרך עינית הדלת ואז יצאה וכיבתה את האש.

ביום 23.8.2005 נעצר המבקש ולאחר הגשת כתב האישום נגדו, הוארך מעצרו עד תום ההליכים.

 

ההליך בבית המשפט המחוזי

 

2.        המבקש כפר בשתי העבירות ובעובדות המיוחסות לו ואף טען כי לא ראה את המתלוננת במהלך תקופה של כחודש ימים לפני האירועים הנטענים ולאחריהם. בנוסף, גרס כי מאחר שנעצר ונחקר לראשונה רק כ-12 יום לאחר האירועים שנטענו כנגדו, אין ביכולתו להציג אליבי. המבקש אף טען כי המתלוננת טופלת עליו עלילות שווא, כנקמה על ניתוק הקשר עימה. לדבריו, הוא סיפק לה סמים תמורת קיום יחסי מין והיווה אפיק הסמים היחידי שלה, לאחר חשיפת זהותו של בעלה, שהיה סוכן משטרתי סמוי.

 

3.        בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופט ח' עמר ז"ל) עמדו להכרעה שתי שאלות עיקריות. בעניין אירוע השוד, נדרש הוא להכריע בין גרסת המתלוננת, שהייתה עדת התביעה המרכזית, לבין גרסת המבקש, אשר ביקש לתמוך אותה בעדויות של שני עדי ההגנה, חבריו, שלמה פרץ ומאיר לוי, שהיו עדים לאירוע. ביחס לאירוע ההצתה, נקבע כי אין מחלוקת לגבי עצם התרחשותו ועיקר ההכרעה נגעה לזהות מבצעו. גם בעניין זה נדרשה הכרעה בין גרסת המבקש לבין גרסת המתלוננת.

 

בית המשפט מצא את עדותה של המתלוננת מהימנה ביותר, בשונה מעדות המבקש, שהותירה עליו רושם שלילי ובלתי מהימן, וכך גם עדותם של עדי ההגנה מטעמו. בהקשר זה, בית המשפט הצביע על סתירות עמוקות שנתגלו בדברי המבקש, בין בשלב החקירה ובין בשלב המשפט שהתנהל בפניו. כך, בין היתר, נמצא כי טענות המבקש בדבר ניסיונות ההפללה השקריים של המתלוננת אינן סבירות, נוכח טענתו הוא, כי היה האפיק היחידי שלה להשגת סמים. העובדה שהמתלוננת דיווחה על נוכחות עדי הראייה בזירת האירוע, חיזקה את מהימנותה בעיני בית המשפט, שסבר כי אם הייתה רוצה לבדות אירוע מליבה, הייתה משמיטה פרט זה. לדידו, המתלוננת דיווחה על נוכחות חברי המבקש בזירת האירוע, בשל אמונתה כי יעידו אמת. בנוסף, לעניין אירוע השוד, בית המשפט מצא אחיזה לטענות המתלוננת בדברי המבקש עצמו. כך, בין היתר, בשל העובדה שבחקירתו במשטרה, העיד המבקש כי המתלוננת לוותה ממנו מאה שקלים וטרם השיבה לו אותם. זאת, בטרם ידע כי הוא מואשם בכך ששדד מהמתלוננת מאה שקלים ובזמן שהכחיש כי בכלל ראה את המתלוננת בתקופת האירוע. באשר לעדי ההגנה, נקבע כי עדותם בבית המשפט אינה מהימנה וכי אין ספק בדבר רצונם לסייע למבקש, אף תוך התכחשות לעדותם במשטרה. בית המשפט מצא סתירות בדברי עדי ההגנה, לפיהם ראו את המתלוננת במקום האירוע, אך לא ראו שם את המבקש וממילא גם לא ראו מגע בין השניים. סתירה נוספת נמצאה בין דברי עד ההגנה, שלמה פרץ, לפיהם סיפר למבקש שהוא נחקר במשטרה לגבי אירוע השוד, לבין דברי המבקש עצמו, לפיהם כלל לא ידע על החשדות כנגדו טרם מעצרו לראשונה (ב-23.8.2005). משכך, הורשע המבקש בעבירת שוד, בהתאם לסעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

 

לעניין אירוע ההצתה, מצא בית המשפט את עדות המתלוננת, לפיה זיהתה את המבקש מבעד לעינית דלתה כמהימנה ביותר, בייחוד לאור הכרות ארוכת שנים בין השניים. לטענת סניגורו של המבקש בדבר "מחדל חקירתי" של המשטרה, הנוגע לאי הוכחת  יכולת זיהוי אובייקטיבית מבעד לעינית דלתה של המתלוננת, קבע בית המשפט כי ספק אם היה מחדל חקירתי וממילא אין מדובר במחדל היורד לשורש העניין. נקבע כי לא מדובר במחדל המבסס חשש לקיפוח הגנת המבקש או מחדל שביכולתו לקעקע את התשתית הראייתית, אשר בוססה בעיקרה על עדות המתלוננת. סמיכות אירוע השוד ואירוע ההצתה חיזקה קביעה זו. בית המשפט קבע כי אין בעובדה שהמבקשת לא העירה את בעלה או חמותה שהיו בבית בעת אירוע ההצתה, כדי לשנות את ההכרעה. לפיכך, המבקש הורשע גם בעבירת הצתה, לפי סעיף 448 לחוק העונשין.

 

4.        גזר הדין, שניתן ביום 26.9.2006, התחשב מחד, בחומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש ובעברו הפלילי ומאידך, בנסיבות הקונקרטיות של העבירות. לפיכך, הושתו על המבקש 26 חודשי מאסר (שמניינם החל ביום המעצר, 23.8.2005) ועוד 14 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו, במידה ויעבור כל עבירת רכוש או עבירת אלימות המסווגות כפשע.

 

הטענות בערעור

 

5.        המבקש ערער כאמור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ערעורו נשמע בפני כב' השופטים: המשנה לנשיאה א' ריבלין, השופט א' א' לוי והשופט ד' חשין. הערעור הופנה כנגד הכרעת הדין וחומרת העונש כאחד.

 

6.        טענות המבקש בערעור התחלקו לשניים. לעניין השוד, המבקש טען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שנתן משקל גבוה לעדותה של המתלוננת, לאור סתירות בדבריה, ובכך שנתן משקל נמוך מדי לעדות עדי ההגנה ואף נהג בסלקטיביות ביחס לעדותם. המבקש הוסיף וטען כי אין לייחס לזכות המתלוננת את העובדה שהצביעה על נוכחות חבריו במקום האירוע וכי אין בכך שנקב בסכום ההלוואה שהמתלוננת חבה לו כדי ללמד על אשמתו. לעניין ההצתה, טענות המבקש התמקדו בקוצר ידה של התביעה להוכיח את ההצתה ובפגמים שנפלו, לדידו, בעדות המתלוננת. באשר להוכחת ההצתה על-ידי המשטרה, טען המבקש כי ההצתה כלל לא הוכחה, שכן אין כל ראיה לקיומה מלבד תמונות של כתמים שחורים שצולמו בחדר המדרגות וכלל לא נבדקו על-ידי חוקר שריפות. המבקש הדגיש את קיומו של "מחדל חקירתי" בכל הנוגע לאירוע ההצתה והצביע על העדר ראיות חפציות ממקום האירוע. באשר למתלוננת, המבקש טען לקיומן של סתירות בגרסתה לגבי ניקוי שרידי הדליקה וטען לפגמים בהוכחת היכולת לראותו מבעד לעינית הדלת, שכן המתלוננת לא העידה שחדר המדרגות היה מואר באותה שעת לילה. המבקש הדגיש לחובת המתלוננת את העובדה שלא העירה את בעלה או חמותה לאחר שהבחינה בהצתה ואת השתהותה בהגשת התלונה נגדו. יוער כי המתלוננת נימקה את אי הגשת התלונה מיד לאחר השוד, בכך שלא חפצה להתלונן בשל גניבת כסף בלבד ואילו לאחר ההצתה ביכרה להתלונן נוכח חומרת המעשה. המבקש אף סבר כי בהיותה "צרכנית סמים", יש להידרש לעדות המתלוננת בקפדנות ובחשדנות. לחילופין, ערעור המבקש נסב כנגד חומרת העונש.

 

7.        הכרעת הדין בערעור ניתנה ביום 4.3.2007, מפי השופט ד' חשין ובהסכמת השופטים א' ריבלין וא' א' לוי. לעניין עבירת השוד, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית בנוגע לעדויות השונות וכי אין מקום להתערב בהכרעתה לעניין מהימנות המתלוננת, בהיותה מתקבלת על הדעת ובהעדר נסיבות מיוחדות. בית המשפט הדגיש את העובדה שהכרעת הדין לא נשענה על עדות המתלוננת לבדה. זאת, נוכח צירוף המקרים הטמון בתלונת המתלוננת על שדידת מאה שקלים והעובדה שעוד בטרם יידוע המבקש בדבר פרטי החקירה, נקב הלה בסכום זה בדיוק. נקבע כי אין המבקש יכול להיבנות מהטענה שלמד את פרטי חקירתו מעד ההגנה שנחקר לפניו, לאור טענתו כי כלל לא דיבר עימו בעניין זה. כפועל יוצא, נדחה הערעור הנוגע לעבירת השוד. 

 

8.        לעניין עבירת ההצתה, קבע בית המשפט כי אכן נראה שאירועי השוד וההצתה קשורים זה לזה. ואולם, נוכח נטל ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי, נקבע כי אין די ראיות על-מנת להרשיע את המבקש בעבירת ההצתה מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט קבע כי התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש, בין היתר, בשל העדר מידע מבוסס בדבר חומר הדליקה, מועד הדליקה, משכה וכיצד כובתה. נקבע כי נטל הבאת הראיות, בעניין יכולת המתלוננת לזהות את המבקש מבעד לעינית הדלת, מונח על כתפי התביעה וכי דלות הראיות לעניין יכולת זיהוי אובייקטיבית על-ידי המתלוננת, בתנאים ששררו בחדר המדרגות בעת ההצתה, צריכה לפעול לטובת המבקש. בית המשפט מצא חיזוק לעמדה זו בעובדה שהמתלוננת נמנעה מלהעיר את בני הבית ובעובדה כי השתהתה בהגשת התלונה למשטרה. לאור האמור, זוכה המבקש מעבירת ההצתה מחמת הספק.

 

משזוכה המבקש מעבירת ההצתה, החליט בית המשפט לקצר את עונש המאסר לתקופה שראשיתה ביום מעצרו, ה-23.8.2005 וסיומה ביום 5.3.2007 (יום לאחר מתן פסק הדין, שניתן ביום 4.3.2007). עונש המאסר על תנאי, שנגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי, נותר על כנו.  

 

 9.       יצוין כי דנתי בנושא הארכת מעצרו של המבקש מעבר לתשעה חודשים (בש"פ 5588/06). אין בדיון זה כדי להשפיע על ההליך אשר בפניי. 

 

הבקשה למשפט חוזר

 

טענות המבקש בבקשה

 

10.      המבקש שאינו מיוצג מבסס את בקשתו למשפט חוזר על ארבע טענות. ראשית, המבקש טוען לייצוג משפטי "לא חוקי", מטעם הסניגוריה הציבורית. שנית, המבקש טוען לייצוג משפטי "יומרני למדי ולא ראוי בלשון המעטה". שלישית, המבקש טוען כי נגרם בעניינו עינוי דין חמור ויוצא דופן. רביעית, המבקש טוען כי ניתנה בעניינו "הכרעת דין צדדית ושגויה מיסודה". אף שהמבקש אינו מנסח את בקשתו בלשון משפטית, נראה, כי מבין העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), העילה המתאימה ביותר לטענותיו הינה עילת הסל המצויה בסעיף 31(א)(4), בדבר אפשרות קיומו של עיוות דין.

 

11.      לעניין הייצוג, טענת המבקש היא כי עורך הדין אשר ייצגו מטעם הסניגוריה הציבורית בבית המשפט המחוזי, שוחרר מייצוגו כבר ביום 29.8.2005, בדיון בנושא חלופות מעצר אפשריות (ב"ש 21317/05). שחרור הסניגור על-ידי בית המשפט המחוזי, נעשה לבקשת המבקש משום שלטענתו סניגורו המליץ לו להודות בקיומן של ראיות לכאורה, בניגוד לרצונו. אף על פי כן, ממשיכה הטענה, אותו סניגור המשיך לייצג את המבקש לאורך הדיונים בתיק העיקרי (קרי ב-ת"פ 8255/05), מבלי שמונה סניגור חלופי. בהקשר זה, המבקש טוען כי בעת מתן התשובה לכתב האישום, ביום 11.9.2005, הופיע לפתע הסניגור והמליץ לו לא להיכנס לדיון ללא ייצוג, שמא השופט יראה זאת כ"התחכמות". המבקש, בעצת הסניגור, פנה לבית המשפט המחוזי וביקש מינוי מחדש של הסניגור, אלא שבית המשפט, כך נטען, סירב והפנה את המבקש וסניגורו אל הסניגוריה הציבורית, לשם מינוי הסניגור מחדש. לעניין הפגמים בייצוג, המבקש טוען כי ייצוגו בוצע על-ידי הסניגור, מבלי שהיה בידו חומר הראיות, שכן החומר הועבר אל המבקש לאחר שחרור הסניגור מייצוגו בהוראת בית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי בשלב החקירה הנגדית של המתלוננת, הסניגור פנה אליו בבקשה שימסור לו את החומר ולאחר שהמבקש ענה לו שחומר זה מצוי בתא המעצר, הסניגור אמר כי העותק שלו אינו מצוי בידו, אך הוא זוכר בעל-פה את חומר החקירה. לטענתו, ניהול חקירת העדים היה לקוי ביותר. המבקש הוסיף כי פנה למבקרת של הסניגוריה הציבורית, אשר באה לבקרו במעצר וזו הבטיחה לו כי מקרה כזה לא ישוב על עצמו וכי היא תשוחח עם סניגורו באופן אישי. 

 

טענותיו האחרות של המבקש, עניינן בעינוי דין ובהכרעת דין חד צדדית ושגויה. המבקש טוען ל"עינוי דין חמור ויוצא דופן", נוכח דחיות חוזרות ונשנות של מועד מתן הכרעת הדין בעניינו. המבקש מתאר את הגלגולים השונים של ההליך המשפטי בעניינו ומדגיש את העובדה שמעצרו הוארך מעבר לתשעה חודשים. בטענתו האחרונה, מלין המבקש כנגד "הכרעת דין חד צדדית ושגויה מיסודה". המבקש טוען כי הכרעת הדין בוססה כמעט כולה על עדות בעייתית של המתלוננת, בהיותה נרקומנית בגמילה. המבקש מלין גם על יחסו של השופט לעדי ההגנה. לבסוף, הוא טוען שהכרעת בית המשפט המחוזי נבעה מכך שהשופט הכיר את עברו הפלילי ולכן החזיק ב"דעה קדומה" בעניין אשמתו, כך בלשונו.

 

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

 

12.      היועץ המשפטי לממשלה סבור כי הבקשה אינה מגלה עילה לעריכת משפט חוזר, בהתאם לסעיף 31 לחוק בתי המשפט. לעניין טענות המבקש הנוגעות לייצוגו, היועץ המשפטי לממשלה סבור כי אלו טענות בעלמא, בהעדר כל תימוכין לביסוסן. באשר למינוי הסניגור, היועץ המשפטי לממשלה נשען בעמדתו על דברי המבקש עצמו, בפרוטוקול הדיון בהליכי מעצרו בבית המשפט המחוזי, מיום 25.9.2005. היועץ המשפטי לממשלה מפנה לדברי המבקש בבית המשפט, לפיהם הוא מבקש להשאיר את ייצוגו של הסניגור על כנו ומתנצל על התנהגותו בדיון הקודם, עת ביקש מבית המשפט המחוזי לשחרר את הסניגור מייצוגו. היועץ המשפטי לממשלה מסתמך על כך שסניגורו של המבקש בהליך הערעור, שהיה סניגור אחר מזה שייצג אותו בערכאה הראשונה (שאינו מטעם הסניגוריה הציבורית), לא טען לקיומם של כשלים בייצוג בפני הערכאה הדיונית. במאמר מוסגר יצוין כי טענה זו אינה מדויקת לגמרי, כיוון שלמבקש עצמו התאפשר לדבר בערעור ועיון בפרוטוקול מעלה כי הוא טען בפני בית המשפט לקיומם של כשלים באופן ייצוגו (פרוטוקול הדיון בבית משפט זה מיום 26.2.2007). כמו כן, היועץ המשפטי לממשלה מזכיר כי חרף טענת המבקש בפני הרכב השופטים בערעור, לפיה בידי סניגורו בערכאה הדיונית לא היה חומר החקירה (החל ממועד שחרור הסניגור מייצוגו בהליך בבית המשפט המחוזי), לא הובאה התייחסות הסניגור לעניין, דבר הנדרש נוכח טענות המבקש בעניין פגמים בייצוגו. לפיכך, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי לא עלה בידי המבקש להראות כי נפלו פגמים בייצוגו, אשר די בהם כדי לבסס חשש ממשי לעיוות דין.

 

במישור עינוי הדין לו טוען המבקש, סבור היועץ המשפטי לממשלה, כי טענה זו אינה מבססת עילה לקיומו של משפט חוזר וכי אין בה כדי לשנות את תוצאות המשפט. אף במישור הפגמים שנפלו לכאורה בהכרעת הדין, אין היועץ המשפטי לממשלה מוצא בסיס לקיומו של משפט חוזר, משום שהפגמים הנטענים בעניין התשתית העובדתית שעליה בוססה הרשעת המבקש בעבירת השוד, נדונו לעומק בערכאת הערעור ונדחו. לעניין הטענות בדבר קיומה של דעה קדומה מצד שופט הערכאה הדיונית, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי אלה לא הועלו כלל בהליך הערעור וממילא אין מקומן אלא בהליך בקשה לפסילת בית המשפט ובו בלבד.

 

הכרעה

 

13.      דין הבקשה להידחות, ואין מקום להורות על משפט חוזר. כאמור לעיל, לאור טענות המבקש, העילה היחידה הדורשת בחינה מצויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, ולפיה יש מקום לערוך משפט חוזר כאשר "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". עילה זו אינה מתקיימת בענייננו, ולמעשה מדובר במעין ערעור שני.

 

14.      כידוע, משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל. הוראת סעיף 31 לחוק בתי המשפט נועדה לאזן בין שני ערכים מרכזיים: מחד, תכלית חשיפת האמת והבטחת מכניזם דיוני ראוי לתיקון טעויות שהובילו להרשעתו של חף מאשם ומאידך, ערך סופיות הדיון והוודאות המשפטית (ראו, למשל: מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999) (להלן: עניין כוזלי); מ"ח 7724/05 מאייר נ' מדינת ישראל, פסקה 8 להחלטתו של הנשיא א' ברק (לא פורסם, 1.2.2006); מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 להחלטתו של השופט א' א' לוי (לא פורסם,  28.6.2006) (להלן: עניין פלוני הראשון)). האיזון הראוי בין שני ערכים אלה, מחייב כי לא יתקיים משפט חוזר אך ורק משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו (מ"ח 3633/08 אליטוביץ' נ' מדינת ישראל, פסקה 32 להחלטה (טרם פורסם, 25.11.2008)). המקרה שלפני אינו ממין המקרים החריגים בהם נדרש להורות על משפט חוזר. המבקש לא הצליח להניח את התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת קיומה של אחת מהעילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט (ראו מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 להחלטה (טרם פורסם, 16.4.2008)).   

 

טענת המבקש בדבר כשלים בייצוגו

 

15.      טענות המבקש בדבר כשלים בייצוגו, הן במישור עצם תקינות הייצוג והן במישור הליקויים בייצוג, אינן מקימות עילה לקיום משפט חוזר. אמנם, כפי שקבע הנשיא ברק בעניין כוזלי, אין מניעה להעלות טענות בדבר כשל בייצוג במסגרת טענת עיוות דין לפי סעיף 31(א)(4) ואף אין הכרח להראות כי תוצאת הפגם בהליך הייתה בשינוי פוטנציאלי של תוצאת המשפט (לעיל, בעמ' 565-564). ואולם, כפי שמטעים הנשיא בהמשך: "גם אם נוכח בית-המשפט לדעת, בגדריה של בקשה לעריכתו של משפט חוזר, כי נגרם לכאורה במקרה שבפניו עיוות דין בהרשעה, עדיין שומה עליו לבחון אם ישנו חשש ממשי לעיוות הדין בהרשעה. אכן, אין די בחשש "סתם" לעיוות הדין בהרשעה". טענות המבקש לעניין הייצוג הן כלליות וגורפות ואין די בהן כדי להצביע על כשל חמור בייצוג, היוצר עיוות דין (מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה(1) 357, 368-367 (1999) (להלן: עניין אייזין)). יתר כל כן, נוכח טענות המבקש כלפי סניגורו בבית המשפט המחוזי, נדרש היה לצרף את תגובת הסניגור ערב הערעור. ההלכה בכגון דא היא שמקום בו מוטחת ביקורת כנגד התנהלות מקצועית של סניגורים קודמים, יש לפנות אל הסניגורים אשר במוקד הביקורת, לבקש את תגובתם ולצרפה לפנייה לבית המשפט (מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 להחלטתו של השופט א' א' לוי (לא פורסם,  22.11.2005) (להלן: עניין נימני)). יוער כי טרונייתו של המבקש בעניין נימני נשענה על אמירות דומות לאלו של המבקש בענייננו. בצדק אמר השופט לוי, כי הימנעות שכזו מעלה את החשש כי מחדל זה נובע מן האפשרות כי דברי הסניגורים יעמדו בסתירה לטרוניות נגדם.

 

16.      ביחס לתקינות המינוי של סניגורו של המבקש, אכן, עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מעלה כי ביום 29.8.2005 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור עורך הדין מייצוג המבקש (ב"ש 21317/05). ואולם, עסקינן בפגם טכני בלבד, שהרי המבקש היה מיוצג דה פקטו לאורך כל המשפט. ברי כי אין בעניין זה, כשלעצמו, עילה למשפט חוזר. מעבר לכך, החשוב לענייננו הוא שהמבקש עצמו הביע רצון שהסניגור ימשיך בייצוגו והסניגור אכן התייצב לדיונים וניהל את הגנת המבקש מבלי שהמבקש מתנגד לכך. כך, פרוטוקול הדיון שנערך ביום 25.9.2005 מלמד כי המבקש ביקש להותיר את ייצוג הסניגור על כנו באומרו שהוא "מצטער על מה שקרה בדיון הקודם, אני לא הרגשתי טוב, אני רוצה שהעורך דין שלי ימשיך לייצג אותי". סניגורו של המבקש ניאות לדבריו והביע הסכמה לייצגו. באותו הדיון, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר המבקש עד תום ההליכים. בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 25.9.2005, אין זכר לטענת המבקש לפיה בדיון זה קבע בית המשפט כי הוא אינו מוצא לנכון לשנות מהחלטתו הקודמת בדבר שחרור הסניגור מייצוגו. אשר על כן, לאור התנהלות המבקש וסניגורו בפועל, בין השניים קמו יחסי שליחות כנדרש, שהרי אין כל הכרח בייפוי בכתב דווקא (דנ"פ 2192/00 נוי נ' אמינוף - שופט בית-המשפט המחוזי בנצרת, פ"ד נד(2) 138 (2000)). זאת ועוד, לפי פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, רק ביום 12.2.2006, בשלב הסיכומים, טען המבקש שוב כי הוא חפץ לייצג את עצמו. בית המשפט שמע את טענותיו בעניין שחרור הסניגור מייצוג על-ידי בית המשפט בעבר (ב"ש 21317/05) וקבע כי הסניגור ימשיך לייצגו. לאחר הסיכומים, ניתנה למבקש הזדמנות להוסיף מדבריו והוא עשה כן. הנה כי כן, הסניגור המשיך לייצג את המבקש עד סוף ההליך ובית המשפט לא נעתר לבקשת השחרור מיום 12.2.2006, כך שאין לקבל את טענת המבקש כי ענייננו ב"ייצוג משפטי לא חוקי".

 

17.      ומה שחשוב מזה: לעניין הטענות באשר לאופן ניהול המשפט, המבקש טען, כזכור, כי חקירת העדים בבית המשפט המחוזי נעשתה באופן לקוי וללא חומר החקירה. ואולם, עיון בפרוטוקולים השונים מדיוני בית המשפט המחוזי, מעיד על כך שסניגורו של המבקש ניהל חקירה נגדית ארוכה וממושכת של המתלוננת. אף אם, כדברי המבקש, חומר החקירה לא היה בידי הסניגור בעת חקירת העדים, הפרוטוקולים הארוכים מעידים על קיומו של הליך מספק למדי. המבקש העלה טענות לגבי טיב השאלות ששאל הסניגור את המתלוננת ולגבי בחירת הסניגור באשר לראיות שיוצגו בפני בית המשפט המחוזי. במ"ח 1888/01 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 403 (2001) (להלן: עניין כהן), עסק הנשיא א' ברק בסוגיה דומה. גם שם, כבענייננו, אחת מטענות המבקש הייתה כי סניגוריתו לא ניהלה את הגנתו כראוי. בדומה לעמדה שהובעה בעניין אייזין (לעיל, בעמ' 367), קבע הנשיא כי בבחירת קו הגנה מסוים, אין כדי להוות, לבדה, עילה לקיום משפט חוזר (שם, בעמ' 413). לפיכך, לא זו בלבד שרישומי בית המשפט מעידים על ניהול דיונים ארוכים לשם חקירת העדים, ההלכה היא כי אי הסכמת הנאשם עם אופן ניהול ההליך על-ידי הסניגור לא די בה, שכן אין תכליתו של המשפט החוזר לאפשר ניהול משפט מחדש, רק על-מנת לבחון כיצד יושפעו תוצאותיו משינוי הסניגור (ראו עניין אייזין ועניין כהן, לעיל).

 

18.      לא עלה בידי המבקש להוכיח כי אכן נפלו פגמים מהותיים באופן ייצוגו, עד כדי כך שנגרם לו עיוות דין ממשי המקים עילה למשפט חוזר.

 

טענותיו הנוספות של המבקש

 

19.      כזכור, טענתו השלישית של המבקש נוגעת לעינוי דין, נוכח דחיות חוזרות ונשנות של מתן הכרעת הדין בעניינו. נראה כי בהימשכות ההליכים או באי הימשכות ההליכים בעניין המבקש, לא היה כדי להוביל לשינוי תוצאות המשפט, אלא לכל היותר, היה בכך כדי להפחית את עוגמת הנפש לה טוען המבקש. אף שאין להפחית בערכו של הדבר, טענה זו אינה נופלת בגדרי אף לא אחת מן העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט ואף לא בגדרי עילת הסל בדבר חשש ממשי לעיוות דין. כפי שציין השופט לוי בעניין פלוני הראשון (לעיל, פסקה 18 להחלטה), מדובר בעילת סל, שתפקידה לאפשר עריכת משפט חוזר מקום בו התעורר חשש ממשי בלבו של בית המשפט כי נגרם עיוות דין ונראה כי המקרה אינו נופל בתחומי העילות האחרות. השופט לוי ציין כי התיבה "עיוות דין" כוללת גם פגמים דיוניים שנפלו בהליך, אך נדרש כי אלו יהיו כה חמורים ומהותיים, עד שנאמר שהם הובילו להרשעתו של מי שלא חטא (ראו גם מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 להחלטתו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 17.10.2004)). גם בעניין כוזלי (לעיל, בעמ' 560), הדגיש הנשיא ברק כי תכליתה של עילת הסל בדבר עיוות דין הינה למנוע מצב בו יהיו ידי בית המשפט כבולות להיעתר לבקשה, במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם ישנו חשש של ממש כי נגרם עיוות דין, ואשר אינם נופלים בגדר העילות האחרות למשפט חוזר. לא כך הוא הדבר בעניינו.

 

20.      טענתו האחרונה של המבקש נוגעת למשקל שנתן בית המשפט לעדות המתלוננת. מדובר בטענה ערעורית ביסודה, אשר אין מקומה בהליך למשפט חוזר (מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל, פסקה 10 להחלטתו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 13.10.2004)). משפט חוזר אינו ערעור נוסף (וראו לעניין זה, מ"ח 10728/07 אוחנה נ' מדינת ישראל, פסקה 22 להחלטה (טרם פורסם, 18.5.2008); מ"ח 2479/08 עולאמה נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 להחלטה (טרם פורסם, 10.8.2008)). המשפט החוזר לא נועד להוות כלי קיבולת, שבמסגרתו יוכל הנאשם לשוב ולהתעמת עם ממצאים עובדתיים או עם קביעות באשר למהימנות העדים. לגופו של עניין, נראה כי הרשעת המבקש בעבירת השוד בוססה כדבעי בראיות הקיימות. טענות המבקש נבחנו לעומקן בערעור ובעוד שבית משפט זה הורה על זיכוי המבקש מהאישום בגין עבירת ההצתה מחמת הספק, נדחה הערעור כנגד האישום בגין עבירת השוד.

 

21.      לעניין טענות המבקש כלפי שופט בית המשפט המחוזי, אין מדובר בעילה למשפט חוזר. טענות אלו אף לא עלו בשלב הערעור. מקומה של הטענה אינו בבקשה לעריכת משפט חוזר אלא, אם בכלל, בבקשה לפסילת שופט, אשר נדרש היה להעלותה במועד הקבוע בסעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). סעיף 146 לחסד"פ קובע כי המועד לטענת פסלות הינו לאחר תחילת המשפט ובערעור, בתחילת שמיעת הערעור ולפני כל טענה אחרת. אמנם לפי סעיף 146(ג), רשאי בעל דין להעלות את הטענה במועד מאוחר יותר ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות. פשיטא כי אין אלו פני הדברים בעניינו, שהרי היכרותו המוקדמת של המבקש עם שופט בית המשפט המחוזי אינה חדשה בעבורו. סעיף 148 לחסד"פ, קובע כי "טענת פסלות לא תישמע ולא תשמש נימוק לערעור, אלא בהתאם להוראות סעיפים 146 ו-147" (סעיף 147 עוסק בערעור על החלטה בטענת פסלות). ממילא נראה כי אין ממש בטענותיו של המבקש לעניין דעה מוקדמת של השופט, בשל כך שדן אותו בתיקים קודמים בבית משפט השלום. אין המדובר בעילה לפסלות שופט.

 

בשולי הדברים

 

22.      פסק הדין בערעור המבקש לבית משפט זה ניתן ביום 4.3.2007. בהתאם לתקנה 4(4) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, "בקשה תוגש תוך תשעים יום מן היום אשר בו נודע למבקש על קיום אחת העילות האמורות בסעיף 9 (א) לחוק" (כיום סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט). בקשה זו הוגשה ביום 5.10.2008, אף שהטענות שהועלו במסגרתה אינן מגלות עובדות או נתונים חדשים אשר לא היו ידועים למבקש עוד קודם לכן. גם מטעם זה ניתן היה לדחות את הבקשה.

  

 

סוף דבר

 

23.     הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר והיא נדחית.

 

 

           ניתנה היום, ‏כ"ג אדר, תשס"ט (19.3.2009).

 

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il