הליכי המעצר במדינת ישראל

המעצר

המעצר הינו חריג לעיקרון החירות בדמוקרטיה.

הזכות לחירות בפני מעצר היא זכות אלמנטארית ובסיסית שזכאי לה כל אדם ונובעת מהתפיסה שזכויות אדם הן זכויות המוקנות לאדם באשר הוא אדם מכוח טבעו וכבודו האנושי. אין לפגוע בזכות זו ,אלא במקרים קיצונים ויוצאי דופן.על מנת להבין את הקונספט של "הזכות לחירות בפני מעצר" יש להבין תחילה את המושגים שמרכיבים את הקונספט כגון:  "הזכות לחירות", אל מול המושג "מעצר". ומהיכן שואב כל מושג את קיומו והרציונאל שעומד מאחוריו. חשוב להבין כי זכות לחירות ומעצר הם למעשה ניגודים המתנגשים אחד בשני במהותם . אך לכל אחד מהמושגים יש חשיבות בפני עצמה שמטרתה להגן על הפרט והחברה. האחד הוא ערך עליון בחייו של אדם,הזכות לחירות. והשני הוא כלי הגנתי בידי החברה,המעצר. כאשר שני האלמנטים מתנגשים אחד בשני לא נותר אלא לעשות איזון על מנת לקבוע בהתאם לנסיבות איזה אלמנט בנוסחה יגבר על השני, וזאת בפרספקטיבה של שמירה על זכות של אדם לחירות כנגד מעצר שאותו דורשת החברה באמצעות מנגנוני השלטון אל מול ביטחון ואינטרס הציבור. יש להבין כי במידה ותישלל חירותו של אדם באמצעות מעצר ישללו זכויות רבות אחרות גם כן.

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שנחקק בשנת 1992 הביא את השינוי בתפיסה של הערך חירות,  שמעתה חירותו וכבודו של אדם הוא נר לרגלי המדינה ומוסדותיה.שינוי זה התבטאה בפסיקה של בתי המשפט ברוח החוק שנתן פרשנות חדשה לחוקים הקיימים, ואף הביא לידי חקיקה חדשה  בתחום החירות כגון חוק סדר דין פלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996.

מה מהות המונח מעצר ? כשבאים לבדוק מהו המונח מעצר מגלים כי הוא לא מוגדר בחוק הישראלי , ועל מנת להבין מה משמעות מושג זה ניתן לפנות אל השפה האנגלית והמשפט הפלילי המנדטורי שמהווה מקור לחוקי המעצר הישראלים. בשפה האנגלית משמהותו arrest ומקורו מהשפה הלטינית restare שפירושו עמד -לא זז. מעצר הוא סטאטוס של שלילת חירות הנכפה על אדם בין אם רוצה בכך ובין אם לא, במידה ואדם מסרב למעצר חוקי ניתן להפעיל נגדו סנקציה של שימוש בכוח סביר על מנת לאכוף את המעצר. במעצר אדם הכלל הוא החירות ואילו המעצר הוא החריג. מעצר נועד למען הרחקתו של אדם מהחברה ללא משפט ולתקופת זמן מוגבלת בפיקוח בית משפט.מעצר אדם הוא רק במקרים שהוא חשוד שעבר על החוק. המעצר נועד למנוע עבירות נוספות על החוק והוא נגזר ממסוכנותו של האדם , ולא לצורך הרתעה של עבריינים , כפי שניתן למצוא בפסיקה הקדמה לחוק יסוד כבוד אדם וחירותו.

 הרציונאל בקיום מעצר הוא הגנה על האדם ,החברה, והמדינה .המעצר שומר על קיום תקין של חברה דמוקרטית,וזאת במחיר של פגיעה בזכויות אדם.המעצר נחשב כאמצעי שאין מנוס מלהשתמש בו לצורך שמירה על כלל האוכלוסייה .למעשה עילות המעצר השונות בחוק יוצרות את הרציונאל לקיומו של המעצר.    

במדינת ישראל קיים חוק סדר דין פלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996  הקובע מינהל וסדר של כל סוגיית המעצרים שיפורטו להלן.

אין מעצר או עיכוב אלא בחוק או לפי הסמכה מפורשת בו . יש לשמור בצורה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו. מעצר אדם יהיה תמיד עדיף בצו של שופט אלא יש צורך והסמכה בחוק לבצע מעצר ללא צו מעצר.בצו מעצר אדם אין הבחנה בין צו מעצר חשוד לצו מעצר נאשם.

מועד תחילת מעצר יהיה בצו של שופט שינתן תוך כדי הודעה לאדם הנעצר אם נוכח האדם בביהמ"ש,ובמידה ולא נוכח בביהמ"ש עם מסירת הודעה מאת מבצע המעצר, או במקרים בהן עשיית מעשה גלוי הנותן סמכות למעצר ע"י שוטר כפי שבדין.

 מעצר יסתיים בנסיבות הנ"ל :בתום התקופה שנקבעה, בהודעה לעצור שאדם מוסמך החליט על סיום המעצר, הותנה המעצר בתנאים והתמלאו התנאים הללו, ניתנה החלטה בהיעדר אדם תימסר לו ההודעה בהקדם האפשרי וללא דיחוי.

על עצור להיות מוחזק באחריות משטרת ישראל או שירות בתי הסוהר במקום שהוכרז על ידי השר לביטחון פנים. על עצור להיות מוחזק בנפרד מאסור. יש להחזיק עצור בתנאים הולמים שלא יהיה בהם פגיעה בכבוד או בבריאות. יש לספק לעצור, תנאי תברואה הולמים כאלה שיאפשרו לו לשמור על ניקיונו האישי, טיפול רפואי כנדרש לשם שמירת בריאותו,מיטה, מזרון,שמיכות,אפשרות להחזקת חפצים אישיים,מזון המתאים לשמירת בריאותו, תנאי תאורה,אוורור , זכות להליכה יומית באוויר הפתוח ,אפשרות לקבלת מבקרים וקיום קשר טלפוני. אין לכבול עצור במקום ציבורי אלא במקרים חריגים המפורטים בחוק.

במדינת ישראל ישנם 2 סוגי מעצר עיקרים בפני שופט :

1. מעצר לפני הגשת כתב אישום :  

    א. הסמכות למעצר ימים מסורה לבית משפט השלום בו שופט יכול לצוות על מעצר  

        אדם למקסימום של 15 יום ,כאשר יש באפשרות של בית המשפט להאריך את 

        המעצר לעוד 15 יום , עד לתקופת מקסימום של 30 יום. תקופת מעצר 

        המקסימום 30 יום תכלול בתוכה גם את תקופת המעצר ללא

         צו שופט.                                                                                                                                 

        חריג לכלל: הארכת מעצר נוספת מעבר ל-30 יום ניתנת אך ורק באישור 

        היועץ המשפטי לממשלה.

    ב. במסגרת מעצר הימים יכולה המשטרה לבקש מעצר לצורכי חקירה לתקופה של 5 

        ימים כאשר ישנה אפשרות להאריך תקופה זו עד למקסימום של 15 יום.        

    ג. נעצר אדם והסתיימה חקירתו אולם הצהיר התובע כי ברצונו להגיש כתב אישום 

       כנגד אותו עצור ושוכנע בית המשפט כי יש עילה לכאורה לבקש מעצרו עד תום 

        הליכים ,רשאי בית המשפט להאריך את המעצר מטעם זה לתקופה שלא תעלה   

        על 5 ימים.   

    ד. עילות מעצר לפני הגשת כתב אישום :   

        שופט לא ייתן צו מעצר אלא אם כן שוכנע כי מתקיימים התנאים המצטברים הבאים :

        1. קיים חשד סביר שהחשוד עבר עבירה.               

        2. החשוד עבר עבירה שאיננה חטא.

  3. מתקיימת אחת מעילות המעצר:

     א. קיים יסוד סביר ששחרור החשוד או אי מעצרו יביא לידי שיבוש הליכי חקירה 

         או הליכי משפט.

      ב. התחמקות החשוד מחקירה ,מהליכי שפיטה , מריצוי עונשו ,יביא להעלמת 

          ראיות נגדו,להשפעה על עדים.

      ג. יסוד סביר לחשש לפגיעה בביטחון .

2 . מעצר לאחר הגשת כתב אישום:

סוג מעצר זה נקרא גם מעצר עד תום הליכים וזאת מכיוון שהרשות החוקרת סיימה את חקירותיה והוחלט על הגשת כתב אישום. מעצר עד תום הליכים מסור לבית המשפט בפניו הוגש כתב האישום וחייב לעמוד בתנאים הנ"ל :

1.       מובאות בפני בית המשפט ראיות לכאורה כנגד החשוד, ואלמלא הן אין לעצור חשוד. ראיות לכאורה הן למעשה תשתית ראייתית המבססת חשד כנגד עצור. בבש"פ 8087/95 זאדה נ\' מדינת ישראל נקבע כי ראיות לכאורה הן ראיות גולמיות בהן טמון פוטנציאל ראייתי להרשעה בסיום ההליך המשפטי. ראיות לכאורה הן סיכוי סביר להרשעה. המבחן לבחינת הראיות הוא בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו מתוך הסתכלות מן ההווה לעתיד.הערכת הראיה מבוססת על הסיכוי הטמון בעתיד להפיכתה מראייה לכאורה לראייה רגילה .מהות הראייה לכאורה היא בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה אמור להתממש במהלך ההליך השיפוטי ,לאחר חקירה ראשית ונגדית וקביעת אמינות ומשקל.

2.      ביהמ"ש סבור כי על סמך החומר שהוגש לו מתקיימים אחת מעילות המעצר:

           א. קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש

                הליכי משפט.

           ב. הנאשם יתחמק מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר,

           ג.  הנאשם יביא להעלמת רכוש, או להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות

               בדרך אחרת.

           ד. קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם,את 

               בטחון הציבור,או את בטחון המדינה.

          ה. הנאשם הואשם באחד מאלה:

              1. עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם;

              2. עבירת בטחון כאמור בסעיף 35(ב);

              3. עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973 ,           

                  למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי;

              4. עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש

                  בנשק קר או חם;

              5. עבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות

                  במשפחה התשנ"א 1991 .

3.      בית המשפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה , או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה.

4.  ייצוג על ידי סניגור או שהודיע הנאשם שברצונו לא

     להיות  מיוצג.כל עוד לא נתמנה לנאשם סניגור רשאי בית המשפט לצוות על מעצרו 

    של הנאשם לתקופה של 7 ימי מעצר , כאשר כל סך כל התקופות לא יעלה על 30 יום.

5.      חלופת מעצר : על שופט בבואו לעצור אדם יש לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר  

      בדרך של חלופת מעצר כך שהפגיעה בחירותו של החשוד תהיה פחותה.בפני בית  

     המשפט אפשרות להורות על  קביעת ערובה ותנאי ערובה ו/או להורות על מעצר בית.

         חירותו האישית של אדם היא זכות חוקתית המונחת בערכי היסוד של מדינת

        ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית .זכות זו אינה מוחלטת וניתן להגבילה על ידי 

        מעצר כאשר יש הצדקה , תוך כדי איזון בין חירות הפרט לבין צורכי הציבור.

6.      נאשם שנעצר עד תום הליכים ומשפטו טרם החל תוך 30 יום לאחר המעצר עד תום הליכים ישוחרר מהמעצר עם ערובה או ללא ערובה.

7.      משפטו של נאשם שנעצר עד תום הליכים ולא ניתנה הכרעת דין תוך 9 חודשים מיום מעצרו  ישוחרר מן המעצר עם ערובה או ללא ערובה. שופט  בית משפט העליון רשאי לצוות על  הארכת המעצר או מעצר מחדש לתקופה של 90 יום בכל פעם , וכן להורות על שחרור בערובה או ללא ערובה.