אימוץ ילדים - יש אור בקצה המנהרה

אימוץ ילדים הוא באופן טבעי, נושא סבוך, אשר מחייב את דריכותה של מערכת המשפט ושל גורמים טיפוליים נוספים, כפי שמצויים כיום במערכת המשפט. אם נפשט את הדברים, הרי שאימוץ, הוא סיטואציה שבמסגרתה ילד עובר לגור עם הורים שאינם הוריו הביולוגיים, שלהם מעמד משפטי ייחודי. במאמר שלפניכם/ן נסקור מהו חוק האימוץ בישראל ונסביר על תהליך האימוץ בישראל ועל סוגי האימוץ האפשריים.

מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין לענייני משפחה.

חוק האימוץ בישראל:

החוק בישראל המגדיר ומתאר את הליך האימוץ בישראל, הוא חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק האימוץ"). עקרון העל העומד בראש החוק הוא "טובת הילד". עקרון זה נשאב, בין היתר, מהאמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שבסיסה הוא קבלת החלטות על פי טובת הילד הספציפי. זאת ועוד, בחוק האימוץ, העיקרון האמור, מובא בסעיף 1(ב), כדלקמן: "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות".

תהליך האימוץ בישראל:

תהליך האימוץ, לפי דין, מורכב ממספר רבדים. ראשית, על בית המשפט להכריז על הקטין בתור "בר אימוץ", זאת בשים לב להוראת סעיף 13 לחוק האימוץ. כמו כן, בית המשפט יבחן את המשפחה הקולטת, שזהו שלב המכונה "יצירת הורות משפטית". שלב זה, יכלול תקופת מבחן של 6 חודשים, אשר במסגרתה יתגורר הקטין - בר האימוץ - במשפחה המועמדת.

בתהליך יקחו חלק עובדים סוציאליים, אשר ישוחחו עם הצדדים ויבדקו את השתלבותו של הילד במשפחה, וכן יהיו בקשר רציף עם הצדדים. לאחר התקופה האמורה, בית המשפט יורה על תוצאות האימוץ ועל העברת זכויות וחובות בעניינו של הקטין להוריו המאמצים על פי דין.

בהתאמה, כאמור בחוק באימוץ, תוצאות האימוץ הן כדלקמן: "האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו ואולם – (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות; (2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין; (3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965." חשוב לציין כי ההליך אינו תלוי אך ורק בקליטת הילד במשפחה המועמדת לאימוץ. החוק מאפשר להורים המוסרים להביע חרטה על המסירה 60 ימים ממועד המסירה - דבר שבהחלט יוכל לגרום להפסקת הליך האימוץ, זאת כאמור בסעיף 16 לחוק האימוץ.

סוגי אימוץ:

קיימות שתי שיטות מרכזיות להליכי אימוץ ילדים: האחת והמקובלת בישראל, הינה האימוץ הסגור. במקרה זה, הוריו הביולוגיים של בר האימוץ נמחקים מכל רישום, בעת אימוץ על ידי ההורים המשפטיים, כלומר, המאמצים. הקטין לא יוכל לדעת על הוריו, עד הגיעו לגיל 18 ולפתיחת תיק האימוץ על ידו.

הסוג השני הינו האימוץ הפתוח. במקרה זה, ההורים הביולוגיים נשארים בקשר עם הקטין ועם המשפחה המאמצת, מעודכנים אודות חייו ואף מבקרים לעיתים. מדובר במקרים שבהם הורים רוצים בקשר עם ילדם, אך ממניעים זרים, אינם יכולים לטפל בו.

הבחירה באיזה סוג אימוץ יתקיים האימוץ, תלויה במספר גורמים. ראשית, אלו ההורים הביולוגים ורצונם. לאחר מכן, רצונם של ההורים המאמצים. ובסופו של דבר, במשקל הגבוה ביותר, תובא החלטת בית המשפט אודות אופן האימוץ, זאת בהתאם לטובת הילד הספציפי. חשוב להבהיר כי בית המשפט לרוב מסתמך על תסקירים המוגשים אליו, שנעשים על ידי השירות למען הילד. לא פעם הצהירו אלו, כי השיטה העדיפה לאימוץ ילדים, היא אימוץ סגור, מהחשש ליצור לקטין אי יציבות ובלבול בתאים המשפחתיים.

סיכום:

מדובר בנושא משפטי שמעורבים בו גופים רבים, זאת בשל חשיבות ההחלטות הניתנות בו. בכל עיסוק בנושא זה, פרט לליווי הנפשי אליו נזקקים, יש להסתייע בעורך דין לענייני משפחה, המתמחה באימוץ ילדים. הסיבה לכך טמונה בהגבלות בעניין יכולת המשפחה לאמץ, תקופת האימוץ ועוד. כמו כן, מדובר בהתמודדות שאינה פשוטה, בבתי המשפט, המגיעה עד לפנים ביתם של הבוחרים לאמץ, על ידי תסקירים ובחנים. יש לזכור כי לאחר ההחלטה על אימוץ, יכולות לצוץ דילמות משפטיות ממשיות, כפי שהובא בעת האחרונה בפרשת "תינוק המריבה", שבה האב לא הכיר בכך שהוא אב אשר ילדו נמסר לאימוץ, דבר המאפשר את פתיחת ההליך מחדש.