ענישת מינימום בתאונות דרכים

המגמה להביא להחמרת הענישה בדיני התעוברה היא ברורה ונמשכת לאורך שנים רבות; אחד הביטויים הבולטים למגמה זו מן העשור האחרון, הינה השאיפה להביא להשתת עונשי מינימום בכתבי אישום המוגשים בתאונות דרכים, גם כאשר תוצאות התאונה קלות. כל זאת, כמעט במנותק לחלוטין מנסיבות התרחשות התאונה, שיכולות  במקרים מסוימים להיות מקלות מאוד, מכל מיני סיבות אובייקטיביות, שאין זה המקום להכנס אליהן.

הבסיס לכל העניין הוא שיקול הדעת המסור לתביעה המשטרתית בקביעת סעיף האישום בו יואשם הנהג המעורב בתאונה, ושעל פי השקפתה הוא הגורם שנושא באחריות להתרחשותה. למעשה, המדובר ב"סעיף הסל" שיתלווה לעבירה הספציפית שנעברה, ואשר בגינה התרחשה לכאורה אותה תאונה. כאן עומדים בפני כל תובע משטרתי המנסח את כתב האישום שתי אפשרויות, והוא יכול לבחור בין "סעיף הסל" המקל "נהיגה בחוסר זהירות" (תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961) לבין סעיף הסל המחמיר "נהיגה בקלות ראש או נהיגה רשלנית" (סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961). במרבית המקרים נעשה שימוש באחרון.

ההבחנה בין סעיפי האישום האמורים אינה דבר של מה בכך; זאת לאור העובדה שבגין סעיף 62(2) ישנה חובת פסילה של 3 חודשים, על פי הוראות התוספת השנייה לפקודה. בתי המשפט לתעבורה הגדירו במספר פסקי-דין את ההבדל בין שני הסעיפים, וקבעו אמות מידה ברורות מתי נכנס נהג לגדרו של סעיף 62(2), ומתי נכנס הוא לגדרו של תקנה 21(ג)[1].

הגשת כתב האישום כנגד הנאשם לפי סעיף המחמיר יותר, כמעט באופן קטגורי, מבלי שתהיה זיקה ישירה לעובדות האירוע המצדיקות גישה כזו, מצביעה על מדיניות של התביעה הכללית "להכות בנאשם ככל יכולתה", כפי שהגדיר והטעים על כך בדרכו המעמיקה ובסגנונו העשיר והנאה, כב\' השופט, ד"ר אברהם טננובוים, כבר לפני קרוב לעשור שנים, בפרשת מוחמד שוויקי[2]: "במשך שנים רבות וליתר דיוק עשרות שנים, הוספה לכל עבירה של גרימת תאונת דרכים גם עבירה בניגוד לתקנה 21(ג) של חוסר זהירות.  זו הייתה עבירת הסל בכל המקרים שבהם לא הייתה תקנה ספציפית וגם כתוספת למקרים בהם הייתה תקנה ספציפית[...] אלא שלאחרונה השתנתה המדיניות.  במסגרת המדיניות החדשה של \'הכה בנאשם ככל יכולתך\' (שעל תוקפה ויעילותה יש פקפוקים רציניים), שינתה התביעה את מדיניותה.  כיום מתבקש מהתובעים להאשים בנהיגה רשלנית על פי סעיף 62(2) בשרשרת שלמה של עבירות. זאת כשהמטרה המוצהרת בפרהסיה היא להכניס עבירות אלו לגדר עונש המינימום, לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט, ולהחמיר בענישה"[3].

בשורה התחתונה מסכם כבוד השופט טננבוים, המכהן בבית המשפט לתעבורה בירושלים, את הכלל לפי שיטתו: "סעיף הרשלנות 62(2) מיועד למקרים שבהם יש חומרה יתירה במעשה הנאשם, חומרה שיכולה להתבטא ברמת מחשבה פלילית גבוהה יותר או נסיבות עובדתיות חמורות יותר.  רצוי במקרים מעין אלו גם כי התביעה תציין בפירוש בכתב האישום מהי אותה חומרה יתירה. אולם בשום פנים ואופן אין מטרת הסעיף להחליף את תקנות התעבורה הרגילות ולהיות מעין סעיף סל שרירותי לתביעה מעין \'ברצונה מענישה וברצונה מוחלת\'"[4].

בתפקידי כסנגור בתחום דיני התעבורה, אני לא אחת נתקל במצבים בהם עונש המינימום לוכד ברשת דווקא את הנהגים הטובים, נטולי עבר תעבורתי משמעותי. בכך הם מחטיאים לטעמי את המטרה. עונשים מנדטוריים לא עושים הבחנה בין נאשמים, וכך גם נהגים שלאורך כל חייהם נוהגים באופן תקין, נדרשים לשלם מחיר עונשי כבד מזה שהם ראויים לו. הנהגים בעל העבר התעבורתי המכביד, ישלמו את המחיר העונשי שהם ראויים לו, ולו בשל השק שהם נושאים על גבם, בלי קשר לעונש המינימום.

כפי שעולה מפסק הדין בעניינו של שוויקי, הגשת כתבי אישום לפי הסעיף המחמיר מטרתה להביא את בית המשפט להטיל פסילת רשיון בפועל, בנסיבות אשר המחוקק לא בהכרח ביקש לחייב קטגורית פסילה שכזו, אלא להותיר את מידת העונש לשיקול הדעת של בית המשפט. עוד יוצוין כי כתבי האישום המוגשים, גם כיום, לא כוללים, בדרך כלל, תיאור של "החומרה היתרה" או ה"תוספת היתירה" שיכולה להתבטא ביסוד נפשי או ביסוד עובדתי, שמאפשר ו/או מצדיק הגשת כתב אישום בגין "סעיף הסל" המחמיר [ 62 (2) לפקודת התעבורה].

עו"ד אדיר בנימיני

דיני תעבורה

[1]  תד 02136/05 פרקליטות מחוז ירושלים נ\' שוויקי מוחמד מיום 05/04/2005.

[2]  שם, שם

[3]  שם, פסקה 13

[4]  שם, פסקה 23