שלמה בר ששת נגד מדינת ישראל

   
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ  7486/07
 

בפני:  
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערער:
שלמה בר ששת
 
נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל
 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 5.7.07 בתיק פ 8154/06 שניתן על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי
 

תאריך הישיבה:
ט' בטבת התשס"ט
 (5.1.2009)
 
בשם המערער:
עו"ד אבי חימי, עו"ד משה וייס

בשם המשיבה:
עו"ד דותן רוסו
 

פסק-דין
 השופט ס' ג'ובראן:

 

1.             בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (פ 8154/06) מיום 5.7.2007, בו הורשע המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום שהוגש נגדו. לחילופין, הערעור מכוון כנגד חומרת עונשו, כפי שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי ביום 12.7.2007.

 

העובדות הצריכות לעניין

 

2.             המערער הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בגין עבירה של יבוא סמים מסוכנים, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים); עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים; עבירה של ניסיון להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים, בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; ועבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

 

3.             על פי הנטען בכתב האישום, עובר ליום 3.5.2006 קשר המערער קשר עם אחרים שזהותם אינה ידועה לצורך יבוא סם מסוכן מסוג קוקאין לישראל. במסגרת הקשר ולשם קידומו שלחו אותם אחרים, דרך חברת שליחויות (להלן: החברה), חבילה מפרו לישראל הממוענת לאמו המנוחה של המערער. החבילה הכילה 2765.9 גרם לפחות של סם מסוכן מסוג קוקאין, ארוז באריזות בתוך 12 תיקי עור. ביום 17.5.2006 התגלה כי החבילה מכילה סם ומשטרת ישראל הוציאה את הסם מהתיקים, למעט 107.32 גרם סם שהושאר בחבילה. ביום 15.5.2006 התקשר המערער לחברה מתוך מטרה לקבל לידיו את החבילה. במספר שיחות שערך עם נציגי החברה, הסכים המערער לשלם 705 ש"ח תמורת קבלת החבילה. ביום 21.5.2006 הגיע השוטר אלירן זזון, במסווה של שליח החברה, לבית המערער במושב שדה דוד ומסר את החבילה, על פי הוראתו, לבנו, אשר שילם תמורתה את הסכום המוסכם, בהוראת אביו. סמוך לאחר מכן הגיע המערער לבית וקיבל לרשותו את החבילה. באותה העת החזיק המערער ברשותו טלפון סלולארי גנוב.

 

4.             בהליך שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי התברר כי אין חולק באשר למרבית עובדות כתב האישום ובכללן כי החבילה אשר נשלחה לאמו של המערער הכילה סם מסוכן מסוג קוקאין והמערער תיאם טלפונית כי החבילה תימסר לידיו. עוד הוסכם בין הצדדים כי עובר לשיחת הטלפון הראשונה בין המערער לחברה התקשר נציג החברה, יוסף כהן, לאביו של המערער בקשר לחבילה. בשיחה זו ציין אביו של המערער כי אינו מצפה לחבילה כלשהי וכי אשתו נפטרה.

 

5.             עם זאת, גדר המחלוקת נסובה סביב טענת המערער כי לא ציפה לחבילה המדוברת ולא ידע כי היא מכילה סם כלשהו. לגרסתו, לאחר ששמע את שיחת הטלפון בין אביו לבין נציג החברה, התברר לו כי בחבילה שנשלחה לאמו ישנם תיקי עור יקרים, או אז גמל בלבו לקבל לידיו את התיקים על מנת למוכרם ברווח כספי ניכר. לשם כך התקשר לחברה וטען כי החבילה נשלחה בטעות לאמו אף שיועדה לו ותיאם את מסירת החבילה לחזקתו. לדידו, במהלך שיחותיו עם נציגי החברה נמסרו לו פרטי השולח ומספר שטר המטען אשר נמצאו מאוחר יותר ברשותו. המשיבה לעומתו טענה כי המערער ציפה לחבילה מבעוד מועד. לאחר ששמע כי החבילה הגיעה ארצה, יצר קשר עם החברה על מנת לתאם את מסירת החבילה כאשר ברשותו מספר שטר המטען וכתובת מדויקת בספרדית של שולח החבילה.

 

6.             ביום 14.12.2006 הוצאה תעודת החיסיון על ידי השר לביטחון פנים (להלן: תעודת החיסיון הראשונה) הנוגעת לשיטות מעקב והאזנה שנעשה בהן שימוש במהלך החקירה. בדיון שנערך לפני בית המשפט המחוזי ביום 25.12.2006 העיד המערער. במהלך חקירתו הנגדית נשאל על ידי באת כוח המשיבה לגבי דברים שאמר בשיחת טלפון עם בנו והוצגו תמלילי אותן שיחות לבית המשפט. בא כוח המערער מחה על הצגת התמלילים והשאלות בגין אותן שיחות בטענה כי אלו לא הועברו לידיו מבעוד מועד על ידי המשיבה. באת כוח המשיבה ענתה כי השיחות אינן חוסות תחת תעודת החיסיון הראשונה ואין מניעה כי המערער יענה על שאלות הנוגעות לתמלילים. בית המשפט (כבוד השופטת ח' סלוטקי) החליט כי המערער יענה לשאלות באת כוח המשיבה בנוגע לתמלילי שיחות הטלפון. בדיון שנערך ביום 1.1.2007 להשלמת עדותו של המערער, הצהירה באת כוח המשיבה כי שגתה בדיון הקודם ואכן תמלילי השיחות עליהם חקרה את המערער חוסים תחת החיסיון. לפיכך ביקשה מבית המשפט כי יתעלם מפרוטוקול הישיבה הנוגע לאותן ראיות בהכרעת דינו.

 

7.             ביום 31.1.2007 הוציא השר לביטחון פנים תעודת חיסיון חדשה אשר באה במקום תעודת החיסיון הראשונה. בתעודה המעודכנת לא נכללו תמלילי השיחות תחת החיסיון. בעקבות זאת, ביום 22.2.2007 ביקשה באת כוח המשיבה להגיש את תמלילי שיחות הטלפון כראיות קבילות. בית המשפט דחה בקשה זו בקובעו כי זכותו של נאשם לקבל לידיו את כל חומר הראיות עוד בטרם תחילת המשפט, ובשלב כה מתקדם של המשפט, ולאחר שסיים להעיד, אין מקום להפתיעו על ידי הגשת ראיה חדשה.

 

8.             ביום 5.7.2007 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט מצא את גרסתו של המערער לאירועים, כי במקרה נשלחה חבילה המכילה סמים לאמו בה תיקי עור אשר גמר אומר המערער בדעתו לחמוד לעצמו, קלושה ובלתי מהימנה. מעדויות נציגי החברה אשר העידו בפני בית המשפט עלה כי הפרטים שנתפסו בידי המערער, בהם מען שולח החבילה בפרו ומספר שטר המטען של החבילה, לא יכלו להגיע לידיו מידי אותם נציגים, אלא רק מן השולח עצמו. גם גרסתו כי למד שבחבילה ישנם תיקי עור יקרים משמיעת שיחת הטלפון בין יוסף כהן לבין אביו סותרת ראיות אחרות, כולל עדות האב עצמו, ואינה עומדת במבחן המציאות. עוד קבע בית המשפט כי אין בעובדה כי אדם אחר אשר הציג עצמו בשם "יוסי" התקשר מספר פעמים כדי לברר על אודות החבילה, ואשר על עקבותיו לא הצליחה המשטרה לעלות, בכדי לעלות או להוריד מאשמת המערער. אי לכך ובהתאם לזאת מצא בית המשפט כי יסודות העבירות בהן הואשם המערער הוכחו כדבעי ומן הדין להרשיעו. בית המשפט ציין כי הגיע למסקנה זו תוך שהתעלם מעדותו של המערער לעניין תמלילי האזנות הסתר של שיחותיו עם בנו אשר חסו תחת תעודת החיסיון הראשונה, והוגשו שלא כדין, בהתאם לאמור בסעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות).

 

9.             ביום 12.7.2007 גזר בית המשפט את דינו של המערער. אל מול נסיבותיו האישיות של המערער, שקל בית המשפט את חומרת מעשיו, קרי יבוא סם מסוכן וקטלני בכמויות גדולות לארץ, את עברו הפלילי, והאינטרס הציבורי המכתיב את הצורך בענישה מרתיעה בכל הקשור לעבירות מן הסוג בהן הורשע. לאור שיקולים אלו גזר בית המשפט על המערער תשע וחצי שנות מאסר בפועל, ו-24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה מסוג פשע על פי פקודת הסמים המסוכנים.

 

טענות הצדדים

 

10.          טענתו העיקרית של המערער עוסקת באופן יישומו של סעיף 56 לפקודת הראיות על ידי בית המשפט המחוזי. לדעת המערער, לא היה מקום להרשיעו לאחר שבית המשפט נחשף לתגובת המערער לראיות שהוגשו לבית המשפט שלא כדין. מכאן שעל ערכאת הערעור לבטל את פסק הדין ולזכותו, היות ולא היה מורשע אילולא נמסרה אותה הראיה. לדעת המערער, מנוסה ככל שיהיה בית המשפט קמא, לא יכול היה להתעלם מהרושם השלילי שהותיר המערער בעקבות תשובותיו המבולבלות לתמלילי השיחות. לו בית המשפט המחוזי היה משכיל להתעלם מהתמלילים, הרי שהיה נותר ספק סביר באשר להרשעתו של המערער. זאת ועוד, זכותו של כל נאשם לעיין בחומר החקירה בעניינו. משנפגעה זכות זו בגין התנהלות המשיבה, לא יכול היה המערער לנהל את הגנתו כראוי ונגרם לו בגין כך עיוות דין. לגרסתו, עצם קיומה של תעודת חיסיון הוסתר ממנו על ידי המשיבה עד למועד הדיון ביום 25.12.2007, וגם עובדה זו פגעה ביכולתו של המערער להגן על עצמו.

 

11.          לחילופין טוען המערער, כי יש לבטל את פסק הדין משום שאין בנמצא ראיה מספקת זולת זו הפסולה לתמוך בה את הרשעתו, כלשון סעיף 56 לפקודת הראיות. זאת ניתן ללמוד מכך שהמערער לא יצר קשר עם החברה בטרם זו יצרה קשר עם אביו בנוגע לחבילה. בנוסף, חומר החקירה מלמד כי אדם שהזדהה בשם "יוסי" התקשר פעמים רבות לחברה ממספר טלפון סלולארי הזהה לזה אשר הופיע על החבילה כדי לברר מה עלה בגורלה, ואף מסר את מספר שטר המטען של החבילה. כאשר התבקש למסור מספר טלפון בו ניתן יהיה להשיגו, מסר אותו יוסי מספר השייך לטלפון ציבורי בפתח-תקוה. מכאן ניתן ללמוד כי יוסי הוא הקשור לחבילה ולתוכנה ולא המערער, אשר כלל לא התנהל כאדם המצפה לחבילה חשובה. יתרה מכך, המערער מבקש ללמוד מעובדות אלו כי מרגע שנתן יוסי את מספר שטר המטען לנציג החברה, לא הייתה כל מניעה לפי נוהלי החברה, כי נציגיה ימסרו לו את מספר שטר המטען.

 

12.          המערער ממשיך וטוען שלא הוכח כי נציגי החברה לא מסרו לו את מספר שטר המטען וכתובת השולח בשיחותיו עמם. אף כי מסירת פרטים אלו עומדת בניגוד לנוהלי החברה בימים כתיקונם, הרי שרק שתיים מתוך שבע שיחותיו של המערער עם נציגי החברה הוקלטו, ולא נחקרו כל נציגי החברה אשר שוחחו עמו בטלפון. בהקשר זה מציין המערער כי כתובתו המדויקת של השולח בפרו צוינה לא רק על החבילה עצמה אלא גם על חשבונית הספק ("invoice") ולכן הייתה לנציגי החברה היכולת למסור מידע זה למערער. עוד הדגיש כי עולה מעדויות נציגי החברה שנחקרו כי אין מניעה למסור את כתובת השולח לבקשת הלקוח. בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי הוכח כי הפתקים שנמצאו ברשותו, בהם כתובת השולח ומספר שטר המטען, לא נמסרו לו על ידי נציגי החברה במהלך שיחותיהם בטלפון עמו. המערער מוסיף כי גרסתו כי שמע משיחת אביו עם נציג החברה כי החבילה מכילה תיקי עור יקרי ערך הינה מהימנה, והסתירות לכאורה בין גרסתו זו לבין גרסת אביו הינן זניחות, בניגוד למסקנת בית המשפט קמא.

 

13.          לבסוף מוסיף המערער כי לאמרותיו השונות, אשר אליהן התייחס בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו, יש לתת משקל אפסי. אשר לחקירתו בידי השוטר רומן פיירמן מיום 24.5.2006, הרי שלא הודע לו על זכותו להיוועץ בעורך דין ועל כן אין לייחס ערך ראייתי לכך שבחר לשמור על זכות השתיקה במעמד זה. אשר לאמרתו מיום 22.5.2006 לפני החוקר יוסי דורון, בה העיד על עצמו כי "אני לא תמים", נהיר הוא שהתכוון לכך שחמד את תיקי העור שלא לו.

 

14.          לחילופין, טוען המערער כנגד חומרת עונשו. לעניין זה נטען כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספק לכך שתפקידו במסגרת הקשר לביצוע פשע היה שולי באופן יחסי. כמו כן, לא ניתן משקל דיו לנסיבותיו האישיות, להיותו אדם מבוגר בן 50 שנים ולהליך השיקום אשר עבר בשנים האחרונות.

 

15.          המשיבה לעומת זאת דוחה את טענות המערער. ראשית גורסת היא כי מרבית טענותיו של המערער מופנות כנגד קביעותיו העובדתיות וקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי, בהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. אשר לטענות לגופן, סומכת המשיבה את ידיה על קביעותיה של הערכאה הדיונית, אשר דחתה אחד לאחד את גרסתו של המערער לאירועים. עוד טוענת המשיבה כי בית המשפט קמא ציין במפורש כי בבואו להכריע באשמת המערער, התעלם כליל מהשאלות שנשאלו ביחס לחומר שחסה תחת תעודת החיסיון הראשונה, ובכך מילא חובתו לפי סעיף 56 לפקודת הראיות. לדעת המשיבה, לפני בית המשפט היו ראיות כשרות למכביר על פיהן קבע כי המערער ביצע את העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. אשר לגזר הדין, המשיבה בדעה כי העונש אשר הוטל על המערער נותן ביטוי ראוי לחומרת מעשיו ונסיבות ביצוען, ועל כן אין מקום להתערב בו.

 

דיון

 

16.          כאמור, טענתו המרכזית של המערער עניינה בביטול הרשעתו משום שזו הסתמכה על ראיה שנתקבלה שלא כדין, כפי שמורה הסיפא לסעיף 56 לפקודת הראיות, אשר לשונו כדלקמן:

 

"ראיה שאינה קבילה במשפט פלילי ונתקבלה בטעות או בהיסח הדעת, לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לבסס עליה שום פסק-דין; אף על פי כן, העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק-הדין, אלא אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה".

 

 

           הסעיף, על תנאיו לפסילת פסק דין, פורש בהרחבה על ידי בית משפט זה בדנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד נא(2) 1 (1996) (להלן: פרשת אבוטבול). בפרשה זו נקבע כי הסעיף מונה שני מבחנים חלופיים לפסילת פסק דין במקרה שראיה שאינה קבילה באה בפני בית המשפט:

 

"המבחן הראשון אומר כי פסק-הדין ייפסל אם סבור בית-המשפט לערעורים "שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה" פסולה. זהו, בעיקרו, מבחן סובייקטיבי: האם השופט קמא היה מרשיע את הנאשם אילולא אותה ראיה? זוהי שאלה עובדתית, להבדיל מן השאלה הנורמטיבית אם השופט קמא היה צריך להרשיע את הנאשם. כדי להשיב על שאלה זאת צריך בית-המשפט לערעורים להעמיד עצמו במקומו של השופט קמא ולשער כיצד היה אותו שופט מכריע אילולא נמסרה לו הראיה הפסולה. את התשובה, שלעולם אינה ודאית, שואב בית-המשפט לערעורים מאמירה מפורשת של השופט קמא, או באופן משתמע מן הלשון או מהמבנה של פסק-הדין, או מסימנים אחרים, אם בפסק-הדין ואם בפרוטוקול, שיש בהם כדי להעיד על הלוך המחשבה של השופט קמא.

 

 לעומת זאת, המבחן השני הוא, בעיקרו, אובייקטיבי. הוא אומר כי פסק-הדין ייפסל אם בית-המשפט לערעורים סבור "שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה". כאן יכול בית-המשפט לערעורים להתעלם מהלוך המחשבה של השופט קמא, ולבדוק בעצמו אם יש בתיק בית-המשפט די ראיות כשרות כדי לבסס עליהן את הרשעת הנאשם. לפי מבחן זה, בית-המשפט לערעורים נוהג כאילו הוא ערכאה ראשונה, ושואל כיצד היה הוא עצמו מכריע את הדין על יסוד הראיות הכשרות, תוך התעלמות מוחלטת מן הראיה הפסולה." (פרשת אבוטבול, עמודים 10-11).

 

נבחן עתה את שני המבחנים, כפי שפורשו בפסיקה, על המקרה שבפנינו.

 

17.          בבואנו לבחון האם היה מרשיע בית המשפט קמא את המערער אף ללא עדותו של המערער לעניין תמלילי השיחות בינו ובין בנו, אשר חסו תחת תעודת החיסיון הראשונה, יש ראשית לתת את הדעת לאמירתו המפורשת של בית המשפט המחוזי לעצם העניין. בהכרעת דינו, העיד על עצמו בית המשפט המחוזי במפורש "כי התעלמתי כליל, כבקשת התביעה, מהשאלות שנשאלו ביחס לחומר שחסה תחת החיסיון". אמנם, הצדק עם המערער שאמירה מסוג זה אינה סוף פסוק, ויש כי עדיין יעלה ספק סביר באשר להרשעתו של נאשם על אף אמירה מפורשת של בית משפט כי אינו נותן את הדעת לראיות הפסולות. מאידך גיסא, באמירה מעין זו יש על פי רוב בכדי להפיג את קיומו של ספק סביר המכונן באשר לטיב הכרעת דינה של הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 288/87 כרמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 332, 337-338 (1988); פרשת אבוטבול, בעמוד 9).

 

18.          בעניינו של המערער מכל מקום, אמירתו המפורשת של בית המשפט המחוזי מוצאת תימוכין בהכרעת הדין גופא. בית המשפט בחן לעומק את עדויות נציגי החברה ולמד מהן כי פרטי החבילה שנמצאו ברשות המערער לא הגיעו אליו מנציגי החברה כטענתו. מכאן עבר בית המשפט ובחן את גרסתו של המערער על כל צדדיה בצורה מלומדת, מפורטת ומנומקת היטב. על פי ניתוחו של בית המשפט קמא, גרסה זו נסתרה על ידי מכלול הראיות בתיק. לא רק שנציגי החברה הכחישו שמסרו לו פרטים כלשהם על החבילה, גם עדות אביו של המערער מיום 1.1.2007 איינה את האפשרות כי המערער שמע את פרטי שיחת הטלפון שנערכה בין אביו לבין נציג החברה, כפי שטען. בית המשפט המשיך ובחן את גרסתו של המערער לעניין הפתקים שנמצאו ברשותו ומצא כי לא רק שהיא מופרכת מיסודה, אלא שהיא חסרת היגיון פנימי, ועל כך ארחיב בהמשך דברי. יוצא אפוא, שבית המשפט קמא לא ציין את התעלמותו מהראיות הפסולות כדי לצאת ידי חובה ולאחר מכן הרשיע את המערער בעלמא, אלא שעולה בברור כי הגיע למסקנתו על בסיס ניתוח העובדות ויישום הדין עליהן כנדרש. בנסיבות אלו, נהיר כי לא עולה ספק סביר באשר לשאלה האם בית המשפט המחוזי, באופן סובייקטיבי, היה מרשיע את המערער אף לולא נחשף לראיה הפסולה.

 

19.          ודוק, טענתו של המערער כי הרושם השלילי שהותיר על בית המשפט המחוזי נובעת בראש ובראשונה מתשובותיו המבולבלות לשאלות שנשאל בקשר לחומר החוסה תחת החיסיון, אין לה על מה לסמוך. מעיון בהכרעת הדין עולה כי רושם זה נוצר על ידי מכלול הראיות הקבילות אשר נבחנו על ידי בית המשפט. לדוגמא, כאשר עומת בחקירתו הנגדית עם שיחה שערך עם נציג החברה, יוסף כהן, בה נאמר לו כי ערך תכולת החבילה הוא 390$, בניגוד לגרסתו כי נאמר לו שסכום זה הינו סכום עלות שחרורה מהמכס בלבד, הגיב בתשובות סתמיות ומתחמקות. דוגמא זו, ואחרות שכמותה, הן שהטילו צל כבד על גרסת המערער לאירועים, ולא כטענתו.

 

20.          אף שנמצא כי הערכאה הדיונית הייתה מרשיעה, סובייקטיבית, את המערער אף לולא נחשפה לראיות שאינן קבילות, יש עדיין לבחון האם, מבחינה אובייקטיבית, ישנן ראיות אחרות התומכות בעצם ההרשעה. אקדים ואומר כי מהפסיפס הראייתי שנפרש לפני בית המשפט המחוזי, וכעת לפני בית משפט זה, לא עולה ספק סביר באשר לקיומן של ראיות קבילות ומספקות להרשעת המערער, ועל כך אפרט להלן. טען המערער כי אדם שהזדהה בשם יוסי התקשר 19 פעמים לחברה על מנת לברר אודות החבילה ואילו החברה והמשטרה לא עשתה כלום על מנת להתחקות אחריו, בעוד המערער עצמו יצר קשר עם החברה רק לאחר שזו יצרה קשר עם אביו. אלא ששתי טענות אלו אין בהן ממש. מעדותו של השוטר רומן פיירמן מיום 30.10.2006, עולה כי המשטרה ניסתה להתחקות אחר יוסי אך ללא הצלחה. מספר הטלפון הסלולארי ממנו התקשר יוסי היה מספר "טוקמן" ללא בעלים רשום, ואילו מספר הטלפון שמסר לנציגי החברה התברר כטלפון ציבורי בפתח-תקוה. כך הגיעה המשטרה למבוי סתום בכל הנוגע למציאת אותו אדם שהזדהה בשם יוסי. במקביל, יצר המערער קשר עם החברה על מנת להעביר את החבילה לחזקתו. אמנם, הקשר נוצר עם החברה רק לאחר שנציג החברה דיבר עם אביו, אך אין לעובדה זו משמעות יתרה. משלמד המערער כי החבילה ובה הסם המסוכן נמצאת בידי החברה, פעל במשנה מרץ כדי לשים את ידו עליה, כאשר ברשותו מספר שטר המטען החיוני להשגת החבילה והסבת שם הנמען מאמו אליו. עצם קיומו של אדם נוסף שזהותו אינה ידועה, הקשור בצורה שאינה ברורה לחבילה, אינה גורעת כהוא זה מהערכת טיב התנהלותו של המערער, אשר ממנה עולה כי ציפה לחבילה ובה הסם, ובידיו מידע חיוני בו עשה שימוש להשגתה.

 

21.          ומכאן מגיע אני לטענתו הבאה של המערער והיא שלא הוכח כדבעי שפרטי השולח ומספר שטר המטען של החבילה לא נמסרו על ידי נציגי החברה. אלא שגם טענה זו דינה להדחות. כעולה מהודעות נציגי החברה, שהוגשו לבית המשפט קמא בהסכמה, לא ניתן למסור ללקוח את פרטי השולח ללא מספר שטר מטען, וכן לא ניתן לתת את מספר שטר המטען ללקוח הטוען בעלמא כי החבילה מיועדת לו. כך ציין נציג החברה, אורן נועם, בהודעתו מיום 23.5.2006 כי "בשום מצב אני לא מוסר לו [ללקוח- ס"ג'] את מספר החבילה כי זה בניגוד לנהלים". בתשובה לשאלה כיצד יכול לקוח לדעת את מספר שטר המטען ענה כי הלקוח "יכול לדעת את מספר החבילה רק דרך הבחור ששלח לו את החבילה מחוץ לארץ". באופן דומה ענה נציג החברה, יוסף כהן, בהודעתו מיום 22.5.2006 ונציגת החברה, קרן אוחיון, בהודעתה מיום 24.5.2006. זו האחרונה נשאלה גם באופן פרטני האם מסרה למערער את מספר שטר המטען בשיחה שניהלה עמו והשיבה בלשונה כי "עכשיו אני יודעת במיליון אחוז כי שלמה מסר לי את מספר שטר המטען בעצמו". ודוק, בשיחה זו תועדה לראשונה העלאת פרטי החבילה על ידי נציגי החברה, דבר העומד בסתירה לטענת המערער בעדותו ביום 25.12.2006 כי קיבל את פרטי החבילה מנציגי החברה עוד קודם לכן.

 

22.          לכל אלה יש להוסיף כי לא היה באפשרות נציגי החברה אשר דיברו עם המערער בטלפון למסור לו את פרטי השולח אשר נמצאו ברשותו, כי אלו נמצאו רק על החבילה עצמה אשר כלל לא הייתה לפניהם במוקד שירות הלקוחות. אמנם, טענתו של המערער כי כתובתו של השולח בפרו הייתה רשומה גם על חשבונית הספק ולא רק על החבילה עצמה, מוצאת תימוכין בהודעתה של קרן אוחיון המצוטטת לעיל. עם זאת, היא עצמה העידה כי לא העלתה לפניה את דף חשבונית הספק במהלך שיחתה עם המערער. בנוסף, מהודעות נציגי החברה הנוספים עולה כי הללו כלל לא היו מודעים לאפשרות הזו, ואי לכך הכתובת היחידה שהיו יכולים למסור למערער, לאחר שהציג מספר שטר מטען, הייתה כתובת חברת השליחויות בארצות הברית אשר רק כתובתה מופיעה על שטר המטען. מעבר לכך, אף אם קיימת אפשרות קלושה כי הכתובת המופיעה על חשבונית הספק נמסרה בדרך כלשהי למערער, מעיון בחשבונית הספק עולה כי מצויים בה רק מקצת מפרטי השולח אשר נמצאו מאוחר יותר בחזקת  המערער. מכאן גם ברור שגם אם אותו אדם שהזדהה בשם יוסי מסר את פרטי שטר המטען ולכן הרשו לעצמם נציגי החברה למסור את פרטי שטר המטען למערער, אין בכך כדי להסביר כיצד נמצאה כתובת השולח ברשותו. מה גם כי הטענה כי מרגע שנמסרו פרטים מסוימים לאדם אחד, יכולים נציגי החברה למסורם למאן דהוא, היא חסרת היגיון ביסודה, ונסתרת בהודעות נציגי החברה.

 

23.          מכל האמור לעיל עולה כי פרטי השולח ומספר שטר המטען אשר נמצאו ברשות המערער יכלו להימצא ברשותו, רק אם קשר קשר עם שולח החבילה לקבלה. כאן המקום להעיר כי המערער טען כי רשם את כתובת השולח אשר קיבל מנציג החברה בעברית וביקש מעובר אורח שאינו מכיר לתרגמה בשבילו לאנגלית בהזדמנות כלשהי. הסברו לכך שהכתובת בידו כתובה בשפה הספרדית היא כי ככל הנראה המתרגם העלום דובר ספרדית.  בהקשר זה אומר, כי אף אם המתרגם האלמוני היה בעל ידע באנגלית ובספרדית כאחד, ההסתברות כי אותו מתרגם עלום שם תרגם את הכתובת לספרדית, אף על פי  שנתבקש לתרגמה לאנגלית, אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים.

 

24.          איני יכול גם לקבל את טענתו של המערער כי הסתירות בין עדותו לבין עדות אביו הן זניחות ולא רלוונטיות למהותם של דברים. האב העיד ביום 1.1.2007 כי מסר לבנו כי נמסר לו בשיחתו הראשונה עם החברה כי הגיעה חבילה כלשהי הממוענת לאמו; זאת בניגוד לגרסת המערער כי הבין מאביו שמדובר בחבילה המכילה תיקי עור יקרים. עוד העיד האב כי לא מסר למערער את שם החברה כי לא זכר אותה, בעוד בנו העיד כי רשם את שם החברה לאחר שנמסר לו מידי אביו. עובדה אחרונה זו, מפי אחד מעדי ההגנה, יש בה בכדי להעמיד באור שלילי את גרסת המערער גם לעניין זה, כפי שסבר בית המשפט המחוזי.

 

25.          לסיכום נקודה זו, וכפי שציינתי בתחילה, לא ניתן לומר שקיים ספק סביר האם היה מקום להרשיע את המערער על סמך ראיות אחרות זולת זו הפסולה. הרשעתו של המערער היא התוצאה המתבקשת ממכלול הראיות הקיימות ובדין יסודה. למסקנה זו הגעתי אף מבלי להצטרך לאמרותיו השונות של המערער עצמו בפני חוקרי המשטרה ועל כן אינני נצרך לדון בשאלת קבילותן ומשקלן במקרה שלפניי. כמו כן, כיוון שאין בנמצא ספק סביר כי הרשעתו של המערער עומדת גם בהתעלם מהראיות הפסולות שנחשף אליהן בית המשפט, אין צורך לבחון האם נגרם למערער עיוות דין כלשהו מחשיפה זו וגם טענה זו דינה להידחות.

 

גזר הדין

 

26.          עתה, משדחינו את טענותיו השונות של המערער לעניין הכרעת הדין, נותר לבחון את טענותיו כנגד חומרת עונשו. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית במקרים חריגים בלבד (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006)). לעניינו של המערער, לא נראה שיש מקום להתערב בעונש אשר גזר עליו בית המשפט המחוזי, וזאת לאור החומרה הרבה הגלומה בעבירות הקשורות לסחר בסמים, עליה עמדתי במקרה אחר:

 

"בית-משפט זה ביטא לא אחת את שאט הנפש והחומרה, שבהן יש לראות את עבירות הסחר בסמים, המשחיתות כל חלקה טובה ופוגעות באופן אנוש באושיות החברה." (ראו ע"פ 10228/05 רובאעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2006); רע"פ 8457/08 אבו עיאדה נ' מדינת ישראל" (לא פורסם, 22.12.2008).

 

 

          קל וחומר שדברים אלו, אשר נאמרו על סחר בסמים באופן כללי, נכונים ותקפים כאשר עוסקים אנו ביבוא סמים לישראל, במטרה להפיצם בקרב הציבור. ואכן, פועל יוצא של חומרה זו הוא רף הענישה הגבוה הקיים בפסיקה בעבירות סמים, ויפים לעניין זה דבריו של השופט גולדברג בפרשה אחרת אשר עסקה ביבוא סם מסוכן מלבנון לישראל:

 

"מוכנים אנו גם לומר כי הענישה המתחייבת במקרים דוגמת המקרה שלפנינו צריכה לשאוף לגבול העליון של העונש שקבע המחוקק, ולא די כי נשלם מס שפתיים באמירה כי עיסוק בסמים "קשים" מחייב הטלת עונשים חמורים, שמפניהם מתגמד השיקול האישי של הנאשם. אמירה זו שאין "כיסוי" מאחוריה לא תתרום דבר למלחמה הבלתי נלאית שמצווים אנו להלחם במי שלמעשה שסוחרים בנפשות לשם בצע כסף". (ע"פ 253/85 מדינת ישראל נ' אוחיון (לא פורסם, 6.4.1986), ולעניין זה ראו גם ע"פ 3759/03 תמיר נ' מדינת ישראל" (לא פורסם, 19.2.2004) (להלן: פרשת תמיר); ע"פ 6373/06 מדינת ישראל נ' אלנשמי (לא פורסם, 6.9.2006)).

 

          ובהמשך ישיר לכך, אף שכל מקרה ומקרה נבחן לגופו, כאשר בעבירות סחר ויבוא סמים עסקינן, נסיבות אישיות הינן שיקול שולי המתגמד ביחס לשיקולים לחומרא (ע"פ 4381/05 אבו זקיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.7.2006); פרשת תמיר).

 

27.          מן הכלל אל הפרט, המערער קשר קשר יחד עם אחרים במטרה לייבא סם מסוכן לישראל. בחבילה שנשלחה אליו מפרו נמצאה כמות גדולה, לפחות 2765.9 גרם, של סם מסוכן מסוג קוקאין, אחד הסמים הטומנים בחובם את הסכנה הגדולה ביותר לצורכים ומתמכרים אליו (ע"פ 6029/03 מדינת ישראל נ' שמאי, פ"ד נח(2) 734, 737-738 (2004)). לזאת נוסיף את עברו הפלילי העשיר של המערער הכולל, בין היתר, הרשעה בגין יצור סמים מסוכנים וכן הרשעה בגין החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית מהשנים האחרונות. בנסיבות אלו, אין מקום להקל בעונשו של המערער ודין טענותיו כנגד חומרת עונשו להדחות.

 

28.          סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין כאמור לעיל.

 

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, כ"ג באדר התשס"ט (19.3.2009).

 

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il