אנחנו לא מוותרים אוהבים להתדיין

בס\'\'ד

לפני היציאה למלחמה אומרים ללוחמים,

\'\'מי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה\'\' (דברים כ\' פסוק ז\')

לא מובן, מלחמה היא מקום סכנה, עלולים למות בה, ועל מנת כן יוצאים אליה. אבל אם ארש אשה, כואב שבעתיים למות. ומדוע, משום שאם ימות תנשא לאדם אחר.

לא מובן, הוא ימות, ועקרונית מוכן הוא לכך, אבל לא, אם איש אחר יקחנה לאחר מותו, וכי מה רצונו? שבגלל שהתארסה לחייל שנפל תשאר עגונה כל ימי חייה? ! מה אכפת לך, הלא אתה מת, שתמצא את אשרה!

לא, למות מוכן הוא, אבל לא שמישהו אחר ירוויח מכך.... כאלה אנחנו. התורה העידה בנו. (והגדת לגר\'\'י גלינסקי.)

ובאותו ענין: \'\'ה\' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי\'\'

הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ\'\'ל היה רבה של פראג.

יום אחד עלה הקצב לשאול שאלה. שחט שור ענק, והתעוררה שאלה אודות נקב בריאה. עין הרב ולא מצא היתר. קבל הקצב את הדין. ספג הפסד של מאות זהובים, היה עליו למכור את בשרו לגוי ברבע המחיר. מה אפשר לעשות, הלכה זו הלכה.

כעבור כמה ימים עלה הקצב לדין תורה עם רעהו על סכום פעוט. הסכום לא משנה, לוחם הוא על העקרון, שטח טענותיו ובעל הדין ענה כנגדו, חקר הרב ודרש, ברר ופסק: הדין עם שכנגדו, לא עם הקצב.

ואז, התפרץ. ואיך התפרץ ! הרב לא ירד לעמקה של הלכה, הרב לא פסק הדין לאשורו. הרב משוחד, הרב עוין אותו, הוא יצא ויבעיר אש מחלוקת, יגיס אוהדים, ילכד את אויבי הרב, עוד ישלם על כך בכסאו !

הרב היה המום. לא הבין! לפני כמה ימים הודיעו שעל פי דין תורה הפסיד כמה מאות זהובים, וקבל את הדין בהשלמה, לא התריס ולא התקומם. מה ארע עתה, למה התפרץ כך עבור כמה זהובים?!

ואז הבין! שם הפסיד כסף, והבליג. אבל פה, האחר זכה. וזה - לא !...

שכך הוא טיבו וטבעו של אדם : זה שהפסדתי, זו חצי צרה, אבל שהאחר הרויח, זו צרה צרורה !

ולאידך גיסא : להרויח זה נפלא, אבל לראות גם במפלתו של הזולת נפלא פי שבעים ושבעה !

והלא זה הפסוק : \'\'ה\' לי בעוזרי\'\'. וזה נפלא - אבל \'\'ואני אראה בשונאי\'\' ובמפלתם, וזה מושלם !... (שם)